<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף יד:</h2>
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
<h2>דף ל:</h2>
ואלו הם הפסולים בעברה דחמס. תנן (בפרק קמא דראש השנה [כ"ב ע"א]) בפרק זה בורר [כ"ד ע"ב] ואלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ומסיים בה בפרק זה בורר אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא היא אבל יש להם אומנות שלא היא הרי זה כשר. ובגמרא נחלקו בטעם פיסול המשחק בקוביא דרמי בר חמא אמר משום דהוה ליה אסמכתא ולא קניא, ורב ששת אמר דלא אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם, ולא בקוביא בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רמונים. ומלוה ברבית אמרו בגמרא [סנהדרין כ"ה ע"א] דהוא הדין נמי לוה ברבית וכתב רש"י ז"ל דלוה ומלוה פסולין מדרבנן. והרמב"ם ז"ל כתב דאי רבית דאורייתא פסולין מדאורייתא, ואי רבית דרבנן פסולין מדרבנן וכן כתב בסמ"ג [לאוין רי"ד]. ובספר חקות הדיינים ז"ל [סימן ט"ו] נסתפק בערב ועדים של רבית דאמרינן עלייהו בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"ב] דכלן עוברין משום לא תשימון עליו נשך אם פסולין או לא משום דאיכא למימר שהם סוברים (שמא) [שמה] שנאמר לא תשימון עליו נשך למלוה ולוה היא וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והרא"ש ז"ל [ב"ק פרק המניח סימן ח'] כתב שמצא בשם הגאונים ז"ל שמנו כל פסולי עדות ומנו המלוה והלוה ולא מנו העדים והערב. והריא"ף ז"ל כתב בתשובה [סימן י'] דהאי דנקט במתניתן מלוה ברבית ולא נקט שאר חייבי לאוין, משום דמלוה ברבית מצוי מכל עברה, אבל הוא הדין נמי לשאר חייבי לאוין. ואין להוכיח מכאן שערב ועדים פסולים, לפי שלא דבר רבנו ז"ל אלא [א]מאי נקיט תנא מלוה ברבית והניח כל שאר חייבי לאוין דאורייתא שמכל חייבי לאוין שבתורה לא זכרה המשנה אלא המלוה ברבית. ומדתנן במתניתין מלוה ברבית ואמרינן בגמרא דלוה נמי ולא הזכירו עדים וערב משמע דלא פסילי כדעת הגאונים ז"ל. ונראה שכך הדברים דלא פסילי לעדות אלא או רשע דעברה או רשע דחמס ואלו אינם רשעים דעברה שעשו (מ)שום מעשה ולא [ד]חמס שהרי הערב והעדים אין להם שום הנאה, אבל לוה ומלוה משום חמדת ממון פסלינן להו, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכן היא דעת הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק איזהו נשך להכשירם לעדות אף על פי שמחייבם מלקות (בטעם וכו') [כטעם ר"י] ז"ל שכתבתי למעלה. ומפריחי יונים. והוא שאומר לחברו אם תקדום יונתי לשלך תתן לי כך וכך ואם שלך תקדום אתן לך כך וכך, ולא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף. וטעם פסולם ופסול משחקי בקוביא שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] משום שחזקתן גזלנים ואוכלים מהגזל. ולפי הטעם הזה אם יש להם נכסים אחרים שאוכלים מהם אינם פסולים, אבל אחרים כתבו שכיון שאין להם אומנות אחרת כדאמר רבי יהודה דקיימא לן כותיה (וקל) [נקל] הוא בעיניו להפסיד ממון חברו שאינו יודע כמה אדם טורח אחר הממון. וסוחרי שביעית שנושאין ונותנין בפירות שביעית אמרו בירושלמי [שביעית פ"ז ה"א] דכל ו' שנים יושבין בטלין וכיון שבאת שביעית פושטין ידיהם לישא וליתן בפירות שביעית וכדרבי יהודה דאמר דבשאין להם אומנות אחרת.
<h2>דף סב.</h2>
[סנהדרין כ"ה ע"ב] תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הראי"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
<h2>דף עב:</h2>
פסולי עדות הם על ה' מינין. האחד פסולי עבירה והם הרשעים בין עבירה שיש בה ממון או אין בה ממון. והב' פסולי קורבה. והג' מצד הנאה שיש להם באותו עדות והוא הנקרא נוגע בעדות. והרביעי מצד פחיתותם. והחמישי מצד שאינם בני עדות. המין האחד פסול הרשעים הוא משום שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשוהו בגמ' בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"א] ובפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב] ובפרק ב' דיבמות [כ"ה ע"א] אל תשת רשע עד. ובגמרא נחלקו אביי ורבא אם כל רשע פסול או דוקא רשע דחמס, כלומר חשוד על הממון, דרבא אמר רשע דחמס בעינן, ואביי סבר כל רשע פסול, ואיפסיקא הלכתא התם כאביי. וכתב הרב בעל העטור דדוקא בפסול עדות דאורייתא הוא דכל רשע פסול, אבל בדרבנן דוקא עד חמס הוא דמפסיל, ולפיכך כתב שהאוכל גבינה של גוים או בשר עוף בחלב שאינו פסול לעדות אפילו מדבריהם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות עדות [ה"ד] שהם פסולין מדרבנן. וכן כתוב בספר חקות הדיינין [סימן ט"ו]. וזהו הכלל כל העובר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה נקרא רשע שנאמר [דברים כ"ה] אם בן הכות הרשע, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין שנאמר [במדבר ל"ה] אשר הוא רשע למות, ואם מדרבנן הוי פסול לעדות מדרבנן, וכל עבירה שיש בה חמדת ממון אם מן התורה פסול מן התורה ואם מדרבנן פסול מדרבנן. ובפרק הכונס [ב"ק נ"ו ע"א] כתב הרב בעל ההשלמה בשם הרב אביו ז"ל שכל מי שנאמר בו לענין ממון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישלם. ובספר מצות גדול בסימן ע' [עשין] כתב בלשון הזה כתוב בספר חפץ שאומר רב פלטוי ראש ישיבה מוסר פסול לעדות, ולא מבעיא מוסר גמור אלא אפילו מפורסם ומריב עם חברו ואומר לו אלך ואמסור הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין המוסר בשתי ישיבות עכ"ל. וההפרש שבין פסולי תורה לפסולים מדרבנן. שבדאורייתא לא בעו הכרזה, ובדרבנן בעו הכרזה. ורועה נמי בעי הכרזה וכל מה שהעידו קודם הכרזה עדותן כשרה. והמקדש בפסולי עדות דרבנן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות [ה"ו] שהיא ספק מקודשת. ואמרו בפרק קמא דקדושין [מ' ע"ב] כל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן ופסול לעדות, ותניא בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] ו' דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות [ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין אותן אפוטרופוס ליתומים ואין מוסרין להם קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך וי"א אין מכריזין על אבידתן] וכו', ואף על גב דאמרינן בחגיגה [כ"ב ע"א] בפרק חומר בקדש כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי. כבר תירצה הריא"ף ז"ל דעם הארץ דרבי יוסי הוא שאינו לא במקרא אבל ישנו בדרך ארץ ולא בו לא חשד עריות ולא גזל ולא שבועת שוא ולא שאר מיני פסול, ועם הארץ דאמרינן אין מוסרין לו עדות הוא שאפילו בדרך ארץ אינו וחשוד על כל מה שנזכר או על אחד מהם וכו' כמו שהאריך שם ז"ל. ומשמע מדברי הריא"ף ז"ל שאפילו בדיעבד פסול לעדות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק (י"ג) [י"א ה"ב] מהלכות עדות אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עסוק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדות אף על פי שאינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל על פי הרשעים. ובתשובת הגאונים ז"ל מי שאינו זריז בתפלה ובמצות ואין בהם דרך ארץ פסולין לעדות, וכן כתב בספר העטור. ובספר חקות הדיינין [סימן ט"ו] גם כן הביא חלוקה זו שחלק הריא"ף ז"ל בין עם הארץ לעם הארץ. אבל רש"י ז"ל כתב במסכת חגיגה דההיא דפסחים פליג אההיא דחגיגה ותרוייהו הוו בעם הארץ דאיתיה בדרך ארץ ובמצות וסבירא ליה לרבנן דלכתחלה לא מקבלין ליה ולרבי יוסי דחאיש לאיבה מקבלין ליה והאידנא דמקבלין סמכינן אדרבי יוסי.
[סנהדרין כ"ז ע"א] משומד אוכל נבלות לתאבון דברי הכל פסול. להכעיס אביי אמר פסול, ורבא אמר כשר. והלכתא כותיה דאביי דהיינו מ"ם דיע"ל קג"ם. (פירוש יע"ל קג"ם. יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גלוי דעת בגטין, משומד אוכל נבלות להכעיס, כל זה מבואר בסנהדרין פרק זה בורר דף כ"ז ברש"י ז"ל). אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת (רשע עד) [ידך עם רשע] והלכתא כותיה דאביי ועד זומם פסול לכל התורה כולה כרבי מאיר וכן פסק ריא"ף ז"ל [פ"ג סימן תתקצ"ח]. ובירושלמי [סנהדרין פ"ז ה"ג] משמע (בעדות) [דעדות] של הזמה אינה אלא על פה וכגון שהעידו בבית דין בעשרה בניסן והוזמו בעשרה באייר כל עדות שהעידו מי' בניסן עד י' באייר אינה עדות וזהו למפרע, אבל אם העדות היא בשטר אינם נפסלין אלא מעת שהעידו בבית דין, שאפשר שאחרו החתימה אלא אם כן אמרו הם שחתמו בשטר מיום הזמן שכתבו בשטר או שראו אותם עדים ביום שחתמו בשטר וכמו שהאריך הריא"ף ז"ל בפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב], וכן כתב בעל העטור ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במסכת סנהדרין דבעדות בשטר היא. וכבר דחו דבריו המפרשים בפרק מרובה [שם], ואף הריא"ף ז"ל דחה דברי קצת הגאונים שכתבו כך, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות בפרק י' [ה"ד] וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל העדיות ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין אף על פי שלא הוזם על אותו עדות אלא אחר כמה ימים. ובפרק מי בבבא בתרא [קנ"ט ע"א] אמרינן היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, ופי' שחתם בשטר קודם שנעשה גזלן ואחר כך נעשה גזלן ורצו לקיים את השטר הוא אינו מעיד שהוא כתב ידו אבל אחרים מעידי' עליו, וכתב רי"ף ז"ל בשמייהו דרבואתא דוקא בשנתקיים זה השטר בבית דין קודם שנעשה גזלן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות [ה"ה], והטעם הוא שכיון שנעשה גזלן אנו חושבים שחתם בו עתה והעיד בשקר.
<h2>דף עט:</h2>
[סנהדרין כ"ה ע"ב] תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הראי"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
<h2>דף קה:</h2>
[סנהדרין כ"ה ע"ב] תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן [סנהדרין כ"ה ע"א] ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הראי"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
